ג'השאן נ' בית חולים רמב"ם

פסק דין

ביום 3/10/2009 פרץ רכבו של התובע את מחסום חניית בית החולים רמב"ם ובעקבות כך נגרמו לרכבו נזקים רבים.

לטענת התובע, הגיע למחסום החניה והתבקש להתקרב עד למרחק של כ- 30 ס"מ ממנו. הוא שילם לגובה אשר ניגש אל רכבו ולאחר שרכבו נבדק על ידי השומרים אשר היו במקום, אמרו לו אלה "סע,סע, סע..." התובע, לטענתו, נבהל וסבר כי "יש משהו חריג", לדבריו, והחל בנסיעה. לפתע, פגע רכבו במחסום. לטענת התובע, לא יכול היה לראות האם המחסום פתוח או סגור מאחר שרכבו מסוג משא וחזיתו הינה גבוהה מגובה המחסום.

התובע טוען כי שומרי הנתבע הם שאחראים לנזקים שנגרמו לרכבו, שכן לולא דבריהם, לא היה מתחיל בנסיעה ולא היה פוגע במחסום החניון.

הנתבע טען כי התובע עמד עם רכבו במרחק של כמטר מן המחסום המדובר וכאשר החל בנסיעתו אל עבר המחסום, היה זה בנסיעה איטית ולא כזו המעידה על בהלה. העובדה כי רכבו של התובע גבוה, אינה משנה את העובדה שהמדובר במחסום הנפתח כלפי מעלה והתובע יכול היה לראות שהמחסום טרם עלה. הנתבע טען כי האחריות לאירוע היא על שכם התובע בלבד.

שמעתי את עדות התובע, עדותו של אחיו אשר נלווה אליו לאותה נסיעה וכן את עדות מאבטח הנתבע אשר עמד בשער החניון וצפיתי בסרט מצלמת האבטחה אשר היתה במקום.

התובע טען כי האחריות לתאונה היא על שכם הנתבע, אשר עובדיו בחניון הם שאמרו לו בתום בדיקת רכבו ולאחר ששילם "סע, סע, סע" וגרמו לכך שהחל לנסוע שעה שמחסום החניון עדיין מורד. התובע שב וטען כי מילא את הוראות השומרים במקום וכי לולא אמרו לו לנסוע, בבהילות שכזו, לא היה מתחיל בנסיעה. התובע טען כי מי שאמר לו את הדברים היה אחד מאנשי הבטחון, אך לא אותו אדם שלו שילם עבור הכניסה (להלן: "הגובה"). בתחילה טען התובע כי אינו יודע מי מן השניים שעמדו במקום אמר לו לנסוע, אך בהמשך, טען כי אין המדובר בבחור ממוצא בדואי, אלא באחר. התובע הודה כי ראה את המחסום סגור, כאשר התקרב אליו, אולם לדבריו, בהמשך, לא ראה האם נפתח ולא הבחין כי במקום מוצב רמזור אשר היה אדום אותו זמן ואמור להפוך לירוק בעת שהשער נפתח.

אחיו של התובע טען כי אחד השומרים הוא שאמר להם "סע, סע, סע" וכי אין המדובר בגובה. בהמשך, טען "אני לא יודע להגיש מי מהשניים אמר לנו לנסוע. כולם אמרו סע...סע...הם הכניסו אותו ללחץ" (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 8).

מטעם הנתבע העיד מר כעביה, אחד המאבטחים אשר עמד בסמוך לגובה, בשער הכניסה לחניון. הוסבר כי מבירור שנערך בעקבות האירוע עלה כי מר כעביה הוא שעמד בסמוך לרכב התובע וטיפל בו ועל כן הובא הוא לעדות. מר כעביה הכחיש כי נאמר לתובע על ידי מי מן הנוכחים לנסוע. מר כעביה תיאר את נסיעת התובע וטען כי "הוא התחיל להדרדר לאט לאט" (שם, שורה 31). מר כעביה הסביר כי שלט המחסום מצוי על פי הנהלים בידיו ורק לאחר שמסתיימת הבדיקה הוא פותח את השער באמצעותו.

צפיה בסרט מצלמת האבטחה במקום מעלה כי לבד מן הגובה אשר נראה מתקרב אל רכב התובע, מר כעביה הוא שהיה בסמוך לרכבו. הגובה נראה עובר לקדמת הרכב לצורך רישום פרטי הרכב ונראה כי אין המדובר במרחק קצר של 30 ס"מ בין הרכב למחסום, שכן הגובה צועד לקדמת הרכב ועומד שם ללא כל קושי והוא אינו נראה צמוד למחסום.

הסרט אינו כולל פס קול ועל כן לא ניתן לשמוע את חילופי הדברים במחסום, אולם נראה כי נסיעת רכב התובע היתה איטית ביותר, כזו שאינה מצביעה על בהלה כלשהי, אלא, אולי, דווקא על חוסר תשומת לב.

עובדי הנתבע אשר היו במקום לא נראו בסרט מנופפים בידיהם כפי שהדגים התובע וטען שעשו זאת כאשר צעקו לו לנסוע, אולם כאמור הסרט אינו כולל פס קול.

אחר עיון בטענות הצדדים בכתבי הטענות שהגישו ואחר ששמעתי את העדים וצפיתי במהלך הדיון וכן לאחריו בקלטת מצלמת האבטחה במקום, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות, זאת מן הטעם כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו והכל כפי שיוסבר להלן.

תביעת התובע מבוססת על טענתו כי אחד מעובדי הנתבע אמר לו לנסוע, בטרם הורם המחסום. מאחר שרכבו גבוה, לא יכול היה התובע לראות האם המחסום פתוח או לא, אולם הוא שמע לדברי השומרים והחל בנסיעה אשר במהלכה פגע במחסום ולפיכך, אחראי הנתבע לנזקים שנגרמו לרכבו.

8.באשר לטענה כי השומרים במקום הורו לתובע להתחיל בנסיעה, התובע לא יכול היה להצביע על מי מן הנוכחים במחסום כזה אשר הורה לו לנסוע וסתר עצמו בנקודה זו עד שבסופו של דבר טען כי הדברים נאמרו לא על ידי מר כעביה. אחיו, לעומת זאת, אשר ישב לידו, טען בתחילה כי אחד השומרים במקום אמר את הדברים, אך בהמשך טען כי כולם אמרו.

הנתבע, מנגד, הביא לעדות את המאבטח אשר מבירור שערכו עלה כי הוא שטיפל ברכבו של התובע והיה עד לאירוע. מאבטח זה, מר כעביה, טען כי לא נאמר לתובע לנסוע קדימה בטרם הועלה המחסום. בנוסף, מעדותו עלה כי בידיו היה שלט המחסום. עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה כי אמר לתובע לנסוע בטרם פתח הוא בעצמו את השער.

צפיה בסרט מצלמת האבטחה, אשר אינו כולל פס קול, מעלה כי לא ניכרת בהלה אצל התובע בנהיגתו, ההפך הוא הנכון. נסיעתו נראית איטית ומדודה, מעין "גלישה" אל עבר המחסום והדבר, לטעמי, אינו תומך בגרסת התובע ואחיו אשר לפיה נבהל התובע מדברי השומרים והחל בנסיעה. כך גם עובדי הנתבע במקום לא נראו מנופפים בידיהם כפי שטען התובע במהלך הדיון.

9.באשר לטענת התובע כי לא יכול היה לראות את המחסום, הרי שצפיה בסרט מצלמת האבטחה מעלה כי רכבו של התובע לא עמד בצמוד למחסום, כפי שטען התובע ומעיון בסרט כלל לא הוכח שבאופן שבו עמד התובע לפני המחסום, לא יכול היה לראות את פתיחתו. מעבר לכך, במקום מוצב רמזור אשר הופך לירוק עם פתיחת המחסום. גם אם התובע לא יכול היה לראות את המחסום כפי טענתו אשר לא הוכחה כאמור, הרי שבהיותו נהג ותיק ומנוסה, כך לדבריו, המכיר את רכבו ומודע לגובהו, צריך היה התובע לוודא כי המחסום הורם טרם החל בנסיעה.

10.לפיכך, ומעבר לצורך, אומר כי גם אם היה מוכח כי מי משומרי הנתבע אמרו לתובע לנסוע וגם אם התובע לא יכול היה לראות מתוך רכבו את המחסום, טענות אשר לטעמי כלל לא הוכחו על ידי התובע, הרי שהתובע הוא שנושא באחריות לתאונה ולנזקיה. התובע הודה כי כאשר התקרב אל המחסום הבחין כי הוא סגור ולא ראה אותו נפתח, במקום מוצב גם רמזור אשר פעילותו מתואמת עם המחסום. בנסיבות אלה, גם אם נאמר לתובע לנסוע, הרי שהיה עליו, בהכירו את מגבלות רכבו, לוודא שאכן המחסום הורם ולא להתחיל בנסיעה סתם כך.

11.לאור האמור, אני מורה על דחיית התביעה.